הלכות נטילת ידים

סימן קסז – דיני בציעת הפת

יד המברך ברכת הנהנין או ברכת המצוות, וענה אמן אחר ברכת עצמו, בדיעבד לא חשיב הפסק בכהאי גוונא. וכן אם היו מסובין ובירך כל אחד לעצמו, וענה אמן על ברכת חבירו לפני שטעם, או ענה אמן אחר קדיש, בדיעבד לא חשיב הפסק. אולם אם הפסיק בתיבה אחרת בין הברכה לטעימה או לקיום המצוה, הוי הפסק, ואף שאמר רק תיבה אחת, אפילו הכי הוי הפסק. [ילקו »י הל’ ברכת המזון עמ’ קיא. שארית יוסף ח »א עמ’ שמח. הליכו »ע ח »א עמ’ שדמ

טו קודם שיאכל יתן מזון לפני בהמתו, שאסור לאכול קודם שיתן מאכל לבהמתו, או חיה או עוף שבביתו, שמזונותיהם עליו. ואסור אף לטעום קודם שיתן לפניהם מאכל. ויש אומרים שאין זה מעיקר הדין, אלא ממדת חסידות, שנכון והגון מאד לעשות כן. ויש אומרים שדבר זה הוא מעיקר הדין. וגם זה אינו אלא באכילה, אבל בשתייה אדם קודם לבהמה ולעוף. [ילקוט יוסף על הלכות ברכת המזון וברכות, עמוד קיא

טז יש אומרים דדין זה הוא מן התורה. ויש חולקים. ועל כל פנים אין צריך שיתן האוכל בפניהם, אלא די במה שציוה ליתן האוכל לפניהם. וכבר הזהיר מרן החיד »א, שיש לצוות ליתן מאכל לתרנגולים בכל בוקר, כדי שלא יעבור על איסור צער בעלי חיים, וכנודע ממעשה שאירע בימי האר »י ז »ל. [ילקו »י, דיני ברהמ »ז וברכות עמוד קיא

יז אם אחר שבירך, קודם שטעם מן המאכל אמר  »תנו מאכל לבהמה », אין זה נחשב להפסק, שהרי אסור לאדם לאכול קודם שיתן לבהמתו לאכול. וכתב הכל בו, דגם בזה אין לנהוג כן לכתחלה, ורק בדיעבד לא הוי הפסק. [ילקו »י שם. הליכות עולם חלק א’ עמוד שמו

יח בשבת ויום טוב שיש מצוה לאכול, יש אומרים שאם הפסיק בין הברכה לטעימה ואמר שיתנו אוכל לבהמה, הוי הפסק. אחר דבשבת ויו »ט אין איסור לאכול קודם שיתן אוכל לבהמתו. ויש חולקים, ובדיעבד אין צריך לחזור ולברך. [ילקוט יוסף דיני ברכות עמו’ קטו

יט המגדל כלב בביתו (כגון ביישובי ספר, או באופן שמותר לגדל כלב), או חתול, וכדומה, צריך להזהר לכתחלה שלא לאכול קודם שיתן בפניהם אוכל, שגם בבהמה וחיה טמאים יש להזהר בזה לכתחלה. [ילקוט יוסף, חלק ג’ דיני ברכת המזון וברכות עמוד קטז

כ כל האיסור לאכול קודם שיתן מאכל לבהמתו, הוא בבהמה שלו, אבל בבהמה של אחרים הנמצאת בחצרו, ואין מוטל עליו להאכילה, מותר לאכול קודם שיתן לפניה מאכל. [הליכות עולם חלק א’ עמוד שנב

כא שכח ואכל ולא בירך המוציא, אם אפשר לו לאכול עוד מעט מהפת, טוב שיברך ויאכל. ואם סיים סעודתו ואי אפשר לו לאכול עוד מהפת, לא יברך המוציא אחר האכילה. ואם הוא מסופק אם בירך המוציא או לא, אינו חוזר ומברך. ומותר לו לאכול לכתחלה בלי ברכה [כשיש לו ספק אם בירך  ואם אפשר ישמע הברכה מאחר ויצא ידי חובתו. [ילקו »י, הלכות ברכות עמ’ קיח

כב מי שטעה ובירך על הלחם בורא פרי האדמה, או שהכל, או בורא מיני מזונות, ולא תיקן תוך כדי דיבור לומר המוציא לחם מן הארץ, דעת הריטב »א [פ »ג מהלכות ברכות] שלא יצא ידי חובתו, אחר שחכמים הפקיעו שם של פרי בנוסח הברכה. ויש אומרים שיצא ידי חובתו, דסוף סוף החטים יצאו מהאדמה, ולא שיקר בברכתו. אולם לכולי עלמא אם בירך על הלחם בורא פרי העץ, לא יצא ידי חובה, וחייב לחזור ולברך. והוא הדין בעוגה שאם בירך עליה בורא פרי האדמה, יצא. ואם בירך על היין בורא פרי העץ יצא. [ילקו »י, ח »ג הל’ ברכות עמוד קיט

כג אם במקום ברכת המוציא אמר בריך רחמנא מלכא מאריה דהאי פיתא, יצא. ובמקום שיש ספק או מחלוקת בפוסקים אם לברך או לא, אין לברך אפילו בלשון תרגום, כגון בריך רחמנא מלכא דעלמא וכו’, שגם בזה יש חשש איסור ברכה לבטלה. אלא יהרהר הברכה בלבו ודיו. והנוהגים לתרגם בליל פסח את ברכת אשר גאלנו בלשון ערבי, אחר שאמרוה בלשון הקודש, אין למחות בידם בחזקה, שיש להם על מה שיסמוכו. [ילקוט יוסף, ח »ג דיני ברהמ »ז וברכות עמ’ קכא

כד הבוצע יטעם ראשון, ואין המסובים רשאים לטעום מהלחם עד שיטעום הבוצע. ואם כל אחד אוכל מככרו ואין כולם זקוקים לככר שביד הבוצע, רשאים לטעום קודם. ובשבת וביום טוב נוהגים שבעל הבית בוצע על ב’ ככרות, וכל בני הבית יוצאים בברכתו י »ח לחם משנה. והמברך יכוין להוציאם י »ח, וגם הם יכוונו לצאת י »ח. ואם רוצים לטעום קודם שיטעם הבוצע, צריך שיהיה לפני המסובים לחם משנה חוץ ממה שלפני הבוצע, ואז יהיו רשאים לטעום קודם הבוצע. [ילקוט יוסף, ח »ג דיני ברהמ »ז וברכות עמוד קכב

כה אין נותנין לאחרים הלחם ביד, שאין נותנין ביד אלא לאבל. אלא יניח על השלחן לפניהם. והוא הדין בזה גם לבניו הקטנים היכולים ליקח הלחם שלפניהם. [ילקו »י דיני חינוך קטן עמוד קלד  ולא יבצע פרוסה קטנה מאד להמוציא, שנראה כצר-עין, וכן לא יבצע פרוסה גדולה מדי, שלא ייראה כרעבתן. אך בשבת יכול לבצוע פרוסה שתספיק לו לכל הסעודה. [ילקוט יוסף, ח »ג דיני ברהמ »ז וברכות עמוד קכב

כו אין הבוצע רשאי לבצוע עד שיכלה אמן מפי רוב העונים. וכל זה כשמברך ומוציא אחרים ידי חובת הברכה, אבל אם כל אחד מברך המוציא לעצמו, אין צריך להמתין עד שיכלה אמן מפי העונים. ומי שאינו אוכל אינו יכול לברך המוציא להוציא אחרים ידי חובת הברכה. ואפילו בשבת ויום טוב שיש חיוב לאכול פת, לא יברך לו חבירו ברכת המוציא אם אינו אוכל עמהם. אבל לקטנים יכול לברך אף על פי שאינו אוכל עמהם, כדי לחנכם במצוות. [ילקוט יוסף, דיני ברכת המזון וברכות עמוד קכב