הלכות ברכת הפרות

סימן רד – דיני הברכות על יתר המאכלים

א על כל דבר שאין גידולו מן הארץ, כגון בשר בהמה חיה ועוף, דגים, ביצים, חלב, מים, גבינה, מלח, וכיוצא באלה, מברכים  »שהכל נהיה בדברו ». ואם בירך על הגבינה או על חלב או על בשר  »בורא פרי האדמה », לא יצא ידי חובה וחוזר לברך שהכל. [ילקו »י שם עמוד תכו, ותשלה 

ב על קציצות בשר, אף שיש בתוכו תערובת של תפוח אדמה, וכדומה, מברכים שהכל. וכן על  »שניצל » מברכים שהכל. [אף שנתנו עליו מעט קמח עם ביצה קודם הטיגון, למראה   ואין חילוק בזה בין שניצל הנעשה בבית, לבין שניצל הנעשה באולמות ובתי מלון, כיון שעיקר כוונת האוכל עבור העוף, והטיגון בקמח נועד בעיקר לדבק ולמראה. [ילקו »י ברכות עמוד תכו 

ג על כמהין ופטריות ברכתם שהכל נהיה בדברו. [דכיון שלא יונקים מהקרקע לא תיקנו עליהם ברכת  »בורא פרי האדמה »   ואם בירך עליהם  »בורא פרי האדמה », יצא. [ילקוט יוסף שם, עמוד תכח 

ד פירות או ירקות שגדלו בעציץ שאינו נקוב, מברך עליהם כברכתם.  »בורא פרי העץ », או  »בורא פרי האדמה ». אבל פירות או ירקות שידוע שהם גידולי מים, מברך עליהם שהכל. שמכיון שאין שום יניקה מהקרקע, שהמים מפסיקים בין הזרעים לקרקע, אין לברך עליהם ברכת הפירות או הירקות, אלא ברכת שהכל. ואם בירך עליהם כברכתם, בורא פרי העץ או בורא פרי האדמה, בדיעבד יצא ידי חובת הברכה. ומכל מקום סתם פירות הנמצאים בשוק, אין לחוש שמא הם פירות מגידולי מים, אלא יש לברך עליהם כברכתם, שבדבר התלוי במציאות הולכים אחר הרוב גם בעניני ברכות. [ילקוט יוסף, ח »ג דיני ברהמ »ז וברכות עמוד תכח 

ה על המים שבתוך אגוז קוקוס, מברך עליהם שהכל נהיה בדברו. ואם בירך  »בורא פרי העץ », יצא. ואם אוכל מהאגוז קוקוס עצמו, ובירך עליו בורא פרי העץ, ושותה אחר כך את המים שבתוך האגוז, אינו מברך על המים. [ילקוט יוסף, ח »ג דיני ברהמ »ז וברכות עמוד תכט  

ו על השוקולד המנהג לברך שהכל נהיה בדברו. אחר שנשתנה טעמו, נשתנה צורתו, נשתנה שמו, ונעשה על ידי תערובת, ועל ידי בישול, ופנים חדשות באו לכאן, ואי אפשר לומר על זה  »במילתייהו קיימי כדמעיקרא ». ומכל מקום אם בירך  »בורא פרי העץ », לא הפסיד. ולענין ברכה אחרונה ראה בסימן רז סעיף י’. [ילקוט יוסף ח »ג דיני ברהמ »ז וברכות עמוד תל 

ז שקדים המחופים בסוכר, יש אומרים שנכון לשבור את החיפוי, ולברך על השקד בפני עצמו  »בורא פרי העץ ». ומכל מקום מאחר שקשה להפריד את השקד מהחיפוי, לכן נהגו לברך עליהם שהכל, שהרי העיקר היא הסוכריה. אבל תפוח עץ המחופה בסוכר, ואוכל מהתפוח בתחלה, יברך עליו בורא פרי העץ, כיון שהרוב הוא התפוח. ובוטן מחופה במיני מזונות, [בוטן אמריקאי], לכתחלה יפריד את החיפוי מהבוטן ויברך על החיפוי בורא מיני מזונות. ונכון שיכוין לפטור בברכתו גם את הבוטן, שהרי על הכל אם אמר מזונות יצא. אך מעיקר הדין אין צריך להפריד החיפוי מהבוטן, ויברך מזונות. [ילקוט יוסף הל’ ברכות עמוד תלא 

ח יין שיש בו תערובת של רוב מים, לדידן יש לברך עליו שהכל. ואין לקדש עליו. [ומכל מקום ספרדי השומע קידוש מאשכנזי המקדש על יין שיש בו תערובת של רוב מים, יוצא ידי חובת הקידוש   ולכן אין לסמוך על חלק מההכשרים הניתנים כיום ליינות, אלא לאחר בירור היטב אם אכן הכשר זה הוא גם לדעת הפוסקים המצריכים שיהיה רוב יין. [ילקו »י שם עמו’ תלב 

ט השותה מים לצמאו, מברך עליו שהכל, ואם שתה רביעית בבת אחת, מברך אחר השתיה  »בורא נפשות רבות ». ואם אינו צמא כלל, אינו מברך על המים כלל, לא ברכה ראשונה ולא אחרונה. אפילו אם שותה כדי לפטור המים שישתה באמצע הסעודה, כל שעתה אינו צמא לא יברך. וכן מי שנתקע לו מאכל בגרונו, ושותה מים כדי להעביר את האוכל, אינו מברך על המים לא בתחלה ולא בסוף. אבל בשאר משקים, כגון בירה ומיץ וכדומה, אף אם שותה אותם כשאינו צמא, מברך עליהם שהכל. שהרי החיך נהנה בשתייתם. [ילקוט יוסף ברכות עמוד תלג 

י השותה מים ביום חם מאד, והוא אינו צמא כלל, אלא שותה על מנת שלא יצמא, ושלא יאבד נוזלים בהליכתו בדרך כחום היום, אינו מברך ברכת הנהנין. וכן השותה מים בערב התענית, כגון סמוך לתחלת יום הכפורים, או תשעה באב, על מנת שלא יצמא ביום התענית, ובשעה ששותה אינו צמא כלל, אינו מברך ברכת הנהנין. [הליכות עולם חלק א’ עמוד שנא 

יא השותה מים כדי לבלוע איזה תרופה, אינו מברך על המים, אלא-אם-כן היה צמא, ונהנה בשתיית המים. וטוב שקודם שיבלע התרופה יברך בתחלה על המים [אם הוא צמא], ואחר שיטעם מעט מהמים, ישתה התרופה עם המים. וכל האוכלים והמשקים שאדם אוכל ושותה אותם לרפואה, אם טעמם טוב והחיך נהנה מהם, מברך עליהם תחלה וסוף. ואם לאו, אינו מברך. ומי שהוא איסטניס ואחר ששותה סירופ לרפואה נותן לתוך פיו סוכריה וכדומה, מפני שהוא נגעל מהסירופ, נכון שיברך תחלה על הסוכריה קודם שישתה את הסירופ, ואחר שיטעם מעט מהסוכריה באופן שהחיך יהנה ממנו, ישתה הסירופ, ויחזור לטעום מהסוכריה. וצריך להקפיד מאד שהסירופ המתוק יהיה כשר, ללא שום חשש של תערובת שומן מן החי, וכדומה. אבל בסירופ מר מעיקר הדין אין חייבים להקפיד בכשרותו. והני מילי בחולה שאין בו סכנה. אבל במי שמתחזק והולך כבריא, ושותה רק למחושים בעלמא, צריך להקפיד על כשרות הסירופ, גם כשהוא מר. [ילקוט יוסף, ח »ג דיני ברהמ »ז וברכות עמוד תלה