סימן ה – כוונת הברכות

א יכוין בברכות פירוש המלות, וכשיזכיר שם ה’ יכוין פירוש קריאתו באדנות שהוא אדון הכל. ויכוין בכתיבתו ביו’ד ה’א שהיה הוה ויהיה, ובהזכירו אלוקים יכוין שהוא תקיף ובעל היכולת ובעל הכוחות כולם. ובהזכירו אלהינו יכוין שהוא אלוה שלנו שהוא תקיף ובעל היכולת. ויש אומרים שכל זה אינו אלא בהזכרת שם ה’ שבברכות, אבל בשאר הזכרות שם ה’ שבפסוקים וכדו’ אין צריך לכוין כנז’. ויש חולקים ואומרים דבכל הזכרת שם ה’ צריך לכוין כנז’. ולכתחלה נכון לכוין כנז’ בכל הזכרת שם ה’. ובפרט יש לכוין כן בברכת אבות שבשמונה עשרה, ובהזכרת שם ה’ שבפסוק שמע ישראל. [ילקו’י על הלכות השכמת הבוקר עמוד תנט. שאר’י חלק א’ עמוד לז

ב יש אומרים שצריך לכוין את הכוונה הנ’ל בהזכרת שם ה’ שבברכה, בעת שמזכיר את שם ה’. ויש אומרים שמועיל לכוין גם קודם אמירת שם ה’, או אחר אמירת שם ה’, קודם שימשיך בתיבה שלאחריה. [ילקו’י על הלכות השכמת הבוקר, מהדורת תשס’ד, עמוד תסד

ג יש מי שאומר שיכול אדם להתנות בכל בוקר, שבכל פעם שיזכיר במשך היום שם ה’, יהיה על פי הכוונה הנ’ל. ולכתחלה ראוי לכל אחד להתאמץ ולכוין בשמות הקודש בעת שמברך, ומתפלל, ובכל פעם שיזכיר שם ה’ יכוין, ובפרט בקריאת שמע שחיובה מן התורה. ומכל מקום כיון שענין הכוונה לא נזכר בגמרא, אפשר שיש לסמוך על התנאי הנז’, להתנות כן בתחלת היום על כל היום, שכל פעם שמזכיר שם ה’ הוא מתכוין שהוא אדון הכל, היה הוה ויהיה. ובמשך היום יכוין בכל פעם רק כוונה כללית, שזהו שמו של רבון העולמים. ומכל מקום בקריאת שמע, ובברכה ראשונה של שמונה עשרה יכוין כפי הדין. [ילקו’י על הל’ השכמת הבוקר עמוד תסא, ושאר’י ח’א עמוד עא

ד יש להזהר בכל הברכות לאומרם בנחת שלא יבלע אותיות, ולברך בשמחה. [ילקו’י השכמת הבוקר עמ’ תסט

ה צריך להקפיד בהזכרת שם ה’ לומר אות דל’ת בחולם, ולא כהטועים לומר הדל’ת בשו’א, והופכים שם שמים למשמעות אחרת, כמו ואדניהם כסף. [ילקו’י שם עמוד תע

ו מנהג הספרדים לבטא אות נ’ של שם ה’ בקמ’ץ רחב, הדומה לניקוד פת’ח, והדייקנים מבדילים קצת ביניהם, כי הקמ’ץ היא תנועה גדולה וכבדה, והפת’ח היא תנועה קטנה. ואף שההבדל ביניהם הוא מועט, מכל מקום המדקדקים יכולים להבחין בהבדל שיש ביניהם. [שבניקוד קמ’ץ קומצים את הפה, ובניקוד פת’ח פותחים הפה]. וחדשים מקרוב באו אשר חונכו בישיבות הקדושות של אחינו האשכנזים, ומשנים ניקוד נ’ של שם ה’, לקמ’ץ חטוף השוה לניקוד חול’ם, כהברת האשכנזים, ובאמת שמבואר בדברי הפוסקים שהמבטא שלנו הוא הוא הנכון, ולכן כל המשנה ידו על התחתונה, ואשר לא טוב עשה בעמיו, ומזלזל במנהג רבותינו, ועובר משום אל תטוש תורת אמך. [ילקו’י השכמת הבוקר עמ’ תע. ילקו’י הלכות תפלה, תשס’ד סי’ קא. וכן מוכח מהרי’ף והתוס’ ברכות טו: ומהרמב’ם במורה נבוכים פרק סג, ומפיוטי רבי אליעזר הקליר, ומרבינו בחיי (ר’פ וירא), ועוד

ז יש נוהגים לומר ‘לשם יחוד’ לפני כל מצוה שעושים, או קודם לימודם. ואף על פי שהגאון הנודע ביהודה פקפק בזה, מכל מקום אם הדבר מועיל לו לכוין לשם מצוה, נכון שיאמר נוסח לשם יחוד לפני כל מצוה שמקיים. וכל אדם ינהג כפי מה שהוא מכיר את עצמו, שאם מתעורר לכוין במצוה על ידי הברכה, די בזה ואין צריך שיאמר לשם יחוד, אבל אם אמירת לשם יחוד גורמת לו לכוין יותר בעשיית המצוה, ראוי ונכון שיאמר לשם יחוד לפני כל מצוה ומצוה שעושה. [ילקוט יוסף על השכמת הבוקר מהדורת תשס’ד, עמוד תעה

ח אמרו חז’ל: ההוגה את השם באותיותיו אין לו חלק לעולם הבא. וכתבו הפוסקים והמקובלים, שאף ההוגה שם ה’ במילוי אותיותיו, דהיינו שאומר כל אות בפני עצמה, הרי הוא בכלל הוגה את השם באותיותיו. ולכן בנוסח ה’לשם יחוד’ שאומרים לפני כל מצוה או תפלה, צריך לומר, ליחדא שם יו’ד ק’י בוא’ו ק’י. ולא להזכיר ח’ו שם הוי’ה. ואמנם כל זה לענין שם הוי’ה, אבל לענין שם אדנו’ת, וכן לענין שם אהי’ה, יש להקל לאומרו באותיותיו. ואף לענין שם הוי’ה נראה שאם אינו מתכוין לשם הוי’ה, יש להקל. ולכן מותר לומר בתפלת שחרית אביי הוה מסדר המערכה, בלא הפסק בין תיבת אביי להוה, אף על פי שנראה כאומר שם הוי’ה. ומכל מקום טוב יותר שיפסיק מעט בין תיבת אביי לתיבת הוה. [ילקו’י על הלכות השכמת הבוקר עמוד תעו