סימן ח’ – מהלכות ציצית – סדר עטיפת הציצית

יד אם טעה ובירך על טלית גדול ‘על מצות ציצית’, או ‘להתלבש בציצית’, וכיוצא, יצא. [ילקו’י ציצית מהדורת תשס’ד, עמוד לח. ובמהדו’ תשס’ו עמו’ כז. ושאר’י ח’א עמוד קו

טו מנהגינו לומר להתעטף בציצית, בניקוד שוא תחת הבי’ת, ולא בפת’ח. ואם טעה ובירך להתעטף בציצית בניקוד פת’ח תחת הבי’ת, יצא, ואין צריך לחזור ולברך. [ילקו’י ספר על הלכות ציצית מהדורת תשס’ד, עמוד לט. ובמהדורת תשס’ו עמוד כח. שארית יוסף ח’א עמוד קז

טז יש לברך להתעטף בציצית מעומד. וגם העטיפה בטלית צריכה להיות מעומד. [ילקו’י ציצית מהדורת תשס’ד עמוד מ’. שאר’י ח’א עמ’ קז. ושם עמ’ קח אם ברכה על הטלית הוי ברכת הנהנין

יז מי שעבר ובירך על הטלית בישיבה, יצא, ואף אם התעטף בציצית בישיבה, בדיעבד יצא. [ילקוט יוסף הלכות ציצית מהדורת תשס’ד, עמוד מג. ובמהדו’ תשס’ו עמ’ לא. שאר’י ח’א עמ’ קי

יח לפיכך חולה או זקן שקשה להם לעמוד, יכולים לברך ולהתעטף מיושב, דשעת הדחק כדיעבד דמי. [ילקו’י ספר על הלכות ציצית, מהדורת תשס’ד, עמוד מה. שאר’י ח’א עמוד קי

יט יברך קודם הלבישה בשעה שכבר אוחז בידו את הטלית, ולא בעת שהטלית עדיין מקופלת, שכל המצוות מברך עליהם עובר לעשייתן. [ילקו’י על הלכות ציצית עמוד מה. שאר’י ח’א עמוד קיא. ושם בהערה באורך בענין ברכה על הדלקת נר של שבת אחר ההדלקה, דאף שזו מצוה נמשכת, כיון שנוסח הברכה נתקן בלשון להדליק, אין לברך אחר ההדלקה. ולא דמי למזוזה. ועוד שם, אם ברכת האירוסין הויא ברכת המצוות או ברכת השבח. ואם בעינן בברכות השבח עובר לעשייתן. ועוד שם, שאין לעשות יחוד מיד אחר החופה, ובדין ברכה על מצות צדקה. וצדקה בלילה, וברכת אירוסין בחרש

כ ראוי שלא להתעסק בשעת הברכה עם הטלית, כגון להוציאו ולהכינו לעיטוף, אלא יעשה כל זה קודם הברכה. ומיד אחר הברכה יתעטף בציצית. [ואמנם מעיקר הדין אין בזה איסור]. [ילקו’י על הלכות ציצית מהדורת תשס’ד עמו’ סח. ובמהדורת תשס’ו עמוד מט

כא בשעת הברכה יאחוז את הטלית בשתי ידיו, ואין צריך להקפיד לאחוז הטלית דוקא ביד ימין. [ילקו’י ציצית מהדו’ תשס’ד, עמ’ סט. ובמהדו’ תשס’ו עמ’ מט. ושאר’י ח’א עמ’ קכו

כב יש נוהגים כשמוציאים את הטלית גדול מן הכיס ללובשו, מנשקים את הציציות של ארבע כנפות ביחד. וכן בעת שפושטים הטלית מעליהם ומקפלים אותו, אוחזים בד’ הציציות ומנשקים אותם. וכל זה לחיבוב מצוה. [ילקו’י על הל’ ציצית, מהדורת תשס’ד, עמוד ע’. ובמהדורת תשס’ו עמוד נ. שארית יוסף ח’א עמוד קכז

כג אין להפסיק בין הברכה לעטיפה, ולכן מה שיש מנשקים את הציציות בין הברכה למעשה העטיפה, אינו מנהג נכון, שיש לחוש בזה להפסק בין הברכה לעשיית המצוה, ולכן יש לבטל מנהגם. ובדיעבד שעבר ונישק את הציציות בין הברכה להתעטפות, אינו חוזר לברך. ויש נוהגים לנשק את שפת הטלית קודם הברכה. ולא נהגנו בזה. [שארית יוסף ח’א עמוד קכז. ילקו’י ציצית עמ’ ע’. [ובתשס’ו עמ’ נא]. ושם עמו’ עא לנשק התפילין בין גאולה לתפלה

כד אף-על-פי שמצוה מן המובחר שכאשר כמה בני אדם מתעטפים בציצית בבית הכנסת, אחד מברך לכולם ברכת להתעטף בציצית, משום ברוב עם הדרת מלך, מכל מקום לא נהגו כן, אלא כל אחד מברך לעצמו, והיינו משום שאין הכל בקיאים לצאת ולהוציא, ושאני מברכת הקידוש וכדומה שרגילים לכוין בזה. ואם בירך אחד בשביל כולם, ואחד מהקהל דיבר קודם שהתעטף בציצית, אבל אחר שהמברך התעטף, אין צריך לחזור ולברך, דספק ברכות להקל. ואם המברך דיבר קודם שהתעטף, והשומעים לא הפסיקו בדיבור, אינם צריכים לחזור ולברך. וטוב שיהרהרו ברכת להתעטף בציצית בלבם. [שאר’י ח’א עמוד קכח. הליכות עולם ח’א עמוד שמז. ילקו’י על הל’ ציצית עמוד עב. ושם, מתי אמרינן ‘ברוב עם הדרת מלך’, ושם עמו’ עו, אחד בירך לכולם ואחד השומעים דיבר קודם קיום המצוה.

כה ומכל מקום אם בירך האחד וכיון לפטור את חבירו, וגם חבירו נתכוין לצאת, אפילו לא ענה אמן אחר ברכתו, יצא ידי חובת הברכה. [שאר’י ח’א עמ’ קלא. ילקו’י על הל’ ציצית עמוד פא. ושם בדין ‘שומע כעונה’ כשלא ענה אמן, ועוד שם עמוד פב, בדין ‘אף על פי שיצא מוציא’